סימן מט סעיף יד

הָאוֹרֵחַ שֶׁמֵּסֵב אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, אִם בַּעַל הַבַּיִת נוֹתֵן אֶת הַקַּנְקַן עַל הַשֻּׁלְחָן שֶׁיִּשְׁתֶּה מִי שֶׁיִּרְצֶה, כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂין בִּסְעוּדּוֹת גְּדוֹלוֹת, אִם כֵּן, הַיַּיִן הוּא כְּמוֹ בְּשֻׁתָּפוֹת וּמְבָרְכִין הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. אֲבָל אִם הַבַּעַל הַבַּיִת נוֹתֵן לְכָל אֶחָד כּוֹסוֹ, אֵין מְבָרְכִין הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, כֵּיוָן שֶׁאֵין לָהֶם שֻׁתָּפוּת בְּיָיִן. וַאֲפִלּוּ הַבַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ מְבָרֵךְ (קע"ה).

When a guest eats at the table of his host, and the host places the wine bottle on the table so that whoever wishes may drink, as is done at lavish feasts, then the wine is considered as communal property, and the berachah Hatov vehameitiv is said. But if the host doles out a cup of wine to each guest, Hatov vehameitiv is not said, since they have no "proprietorship" in the wine and [therefore] even the host does not say [Hatov vehameitiv].

תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות (נדה ע"ג.)