סימן סב סעיף יז

וְכֵן מִי שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, לִתֵּן לוֹ אֵיזֶה מַתָּנָה קְטַנָּה, שֶׁזֶּה סָמַךְ בְּדַּעְתּוֹ שֶׁבְּוַדַּאי יִתֵּן לוֹ, אִם חָזַר וְלֹא נָתַן לוֹ, הֲרֵי זֶה מִמְחֻסְּרֵי אֲמָנָה. אֲבָל בְּמַתָּנָה מְרֻבָּה אֵין בָּהּ חֶסְרוֹן אֲמָנָה, שֶׁהֲרֵי זֶה לֹא סָמַךְ דַּעְתּוֹ עַל זֶה. וּמִכָּל מָקוֹם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹמֵר לִתֵּן לוֹ, צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּדַעַת גְּמוּרָה, וְלֹא יְהֵא בְּדַעְתּוֹ לְשַׁנּוֹת, כִּי לְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב, אָסוּר מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר הִין צֶדֶק, וַהֲלֹא הִין בִּכְלָל אֵיפָה הוּא, אֶלָּא שֶׁיְהֵא הֵן שֶׁלְּךָ וְלָאו שֶׁלְּךָ צֶדֶק. וְכָל זֹאת לֶעָשִׁיר. אֲבָל הָאוֹמֵר לִתֵּן לֶעָנִי, בֵּין מַתָּנָה מֻעֶטֶת בֵּין מַתָּנָה מְרֻבָּה, אֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ מִן הַדִּין, מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה כְּמוֹ נֵדֶר. וַאֲפִלּוּ גָּמַר בְּלִבּוֹ לִתֵּן, צָרִיךְ לְקַיֵּם מַחְשַׁבְתּוֹ (סִימָן ר"ד רי"ב רמ"ט. וביורה דעה סִימָן רנ"ח וז"ש).

Likewise, if a person promises someone a small gift and he depends on it being sure that it will be given to him. If the donor changes his mind and does not give it, he is considered lacking in honesty. But [if he promised] a large gift [and then changed his mind], he is not considered lacking in honesty, as the [prospective recipient] did not depend on it. Nevertheless, at the time that he promises to make a gift, he has to act in good faith and not have the intention of changing his mind; for to say one thing, while thinking the opposite is forbidden by the Torah, as it is said, "You must have a just eifah and just hin."¹³Leviticus 19: 36. Why does the Torah mention a just hin? Is not hin included in the term eifah [both are units of measurement]? [Our Sages explain:] "Let your hein (yes) be just and let your "no" be just."¹⁴Note the similarity of the words hin and hein. The above-mentioned law [refers to a promise made] to a rich man, but if someone makes a promise to a poor man whether [he promised] a small gift or a large gift, he may not legally change his mind, because [his promise] is considered as a vow. Even [if he did not verbally express his promise] but only made up his mind that he would give, he must carry out his intention.

תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות (נדה ע"ג.)