סימן קפז סעיף ד

מִי שֶׁהוּא זָקֵן מְכֻבָּד, וּמָצָא אֲבֵדָה וְהוּא דָבָר מְבֻזֶּה, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה שֶׁלּוֹ, לֹא הָיָה נוֹטְלוֹ לַהֲבִיאוֹ לְבֵיתוֹ, מִשּׁוּם דַהֲוֵי לֵהּ בִּזָּיוֹן, אֵינוֹ חַיָב לְטַּפֵּל בָּהּ. וּמִכָּל מָקוֹם יֶשׁ לוֹ לַעֲשׂוֹת לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִין וּלְטַפֵּל בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ לְפִי כְבוֹדוֹ.

If an old, respected man finds a lost article, that it is so shabby that even if it were his own, he would not carry it home, because it would be disgraceful to him, he is not obligated to bother with it. He should, nevertheless, do more than the halachah requires, and bother with it, even though it is beneath his dignity.

תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות (נדה ע"ג.)