סימן קצח סעיף ד

בְּכָל הַמֵּתִים, הַמְמַהֵר לְהוֹצִיאוֹ לִמְנוּחָתוֹ, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. אֲבָל בְּאָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁחַיָב לְהַסְפִּידָם וּלְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם הַרְבֵּה, הַמְמַהֵר לְהוֹצִיאָם, הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה עֶרֶב שַׁבָּת אוֹ עֶרֶב יוֹם טוֹב, אוֹ שֶׁהָיוּ גְשָׁמִים מְזַלְפִים עַל הַמִּטָּה.

With regard to other relatives who die, the sooner they are brought to their rest the more praiseworthy it is, but in the case of one's father or mother whom he is obligated to eulogize and to mourn abundantly, he who hastens to bring them to rest is despised, unless it is the day before Shabbos, or the day before Yom Tov, or if it is raining on the coffin.

תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות (נדה ע"ג.)